בעמוד זה ניתן לקרוא את הקטע המלא שכתב תנחום תנפילוב, חבר קיבוץ דגניה א', המתאר את חווית ראש השנה בגולה לעומת זו שבארץ ישראל. תנפילוב חי בקהילה חרדית במזרח אירופה, בה קיימו את ראש השנה באופן האורתודוכסי המקובל. לאחר עלייתו ארצה, הצטרף לקיבוץ, שם יצרו משמעות חדשה לחג והדגישו את הפן המוסרי שבו, המתקשר ליחסים שבין אדם לחברו והרצון לתקנם בכל עת. כך הפך ראש השנה לאירוע קהילתי, המוקדש לבירור ותיקון היחסים שבין החברים.
מסמך זה יכול לשמש כבסיס ללימוד משותף סביב שאלת ההבדל בין האופן בו צוינו חגים בגולה בימים עברו, לבין האופן בו הם צוינו ומצוינים בישראל כיום.
הקטע המלא פורסם בירחון 'דבר לילדים' בשנת 1941. לקריאת הקטע בגרסתו האינטרנטית, כפי שפורסמה באתר 'מכון החגים', לחצו כאן.
רושם חזק, בל-יימחה היו משאירים בנו, הילדים והנוער, החגים בגולה. חג חג ואופיו שלו. השמחה הייתה מורגשת בכל פינה בבית ובחוץ, ובעיקר בחברת הילדים. אבל לא כן היה חג ראש-השנה. חג זה היה משאיר בנו רושם מיוחד במינו. עוד בערב החג כשהבטנו ב"לוח" הרגשנו כי דבר מה נגמר, ותלשנו את הדף האחרון.
לפנות ערב ולמחרת היום רצים היהודים לבית הכנסת והילדים עמם. פה, בבית הכנסת, שפך כל יהודי את מר ליבו, ביקש רחמים ותינה את כל צרותיו לפני הבורא הילדים עמדו ליד הוריהם, ואף הם הרגישו שזה באמת יום מיוחד לא ככל ימות השנה, ולא כשאר ימי החג. נדמה לי, כי בימי ראש השנה היו הילדים אחרים לגמרי, שקטים וצייתנים יותר. גם הם הרגישו שהיום עליהם להתפלל ולבקש שנה חדשה טובה יותר, להם עצמם, למשפחתם ולכל היהודים.
רושם נעים השאירה בלבנו שעת לפנות-ערב של ראש השנה, כשהיהודים הלכו לנהר ל"תשליך". מנהג הוא בראש השנה ללכת אל שפת הנהר ולנער לתוך המים את כל העבירות והחטאים מכל השנה אגב תפילות מיוחדות – "תשליך את חטאינו למצולות ים". אותה שעה מתחמקים הילדים ומשחקים על חוף הנהר, בין חורשות העצים. מזג האויר היה על פי רוב יפה והמשחק בחורשה היה נעים מאוד.
והנה זכיתי לעלות ארצה. בשנים הראשונות לא הרגשתי באופן מיוחד את החגים, כי העבודה והחיים בחברה החדשה ויפי הארץ מילאו את כל ליבי ונפשי. רק כעבור זמן-מה לחיי בקבוצה התחלתי להרהר בחג, ולהעביר בזכרוני את החגים בימי ילדותי. אני זוכר, היו אלה ימי עוני ודחקות. למדתי ב"חדר" מבוקר עד ערב, הרבי שלי היה כבר זקן מאוד והרביץ בנו תורה. עזבתי את ה"חדר" בעודי צעיר מאוד, כי לאבי לא היו אמצעים לשלם שכר לימוד. עוד בהיותי קטן מוכרח הייתי להתחיל בעבודה, להשתכר ולעזור למשפחתי. יחד עם זאת היו כל מחשבותי ושאיפותיי לנסוע לארץ ישאל. עברו שנים ונתגשם החלום. באתי לארץ ישראל יחד עם חברים, התחלתי פרק חדש בחיי, עבודת אדמה וחיי חברה חדשים. קודם ביהודה, ואחר כך בגליל, עד שהגעתי לחופי הכנרת והירדן בקבוצת דגניה.
בחג ראש השנה התכנסנו לאסיפת חברים. התחלנו לעשות חשבון לעצמנו, על חיינו החברתיים והתרבותיים. האם חיינו בצדק ובשלום, והאם, חלילה, לא העלבנו איש את רעהו, האם היינו אחראים כולנו לעבודתנו במהלך השנה? למחרת הלכנו לנהר שלנו, הירדן. אבל את האמת אגיד לכם, ילדים, שאת בגדינו לא ניערנו, ואת החטאים לירדן לא השלכנו. וכי למה היה לנו לעשות זאת. הרגשנו שלא עשינו רעה לאיש, לא גזלנו כלום ולא רימינו. עבדנו בשקט את אדמתנו, והיא, האדמה הטובה, החזירה לנו טובה בעד עמלנו הרב. זרענו, קצרנו ואכלנו – אנחנו ובהמתנו. את העודף מכרנו, וגם אחרים נהנו מהחיטה הטובה והנקייה שלנו.
את החג בילינו בשירה ובריקודים וגמרנו בתפילה: מי ייתן ותהיה השנה החדשה ברוכה בכל מעשה ידינו, מי יתן ויתרחב הרעיון שלנו, רעיון הקבוצה, בארץ ובחוץ לארץ, מי ייתן ויחונן עם ישראל בינה ויתחיל להבין ולהרגיש כי חסרה לו ארץ משלו, ויבוא לבנוה ולהחיותה.
מאז עברו שנים. בהגיע חג ראש השנה אנחנו מתאספים בחדר האוכל היפה והמסודר – הגדולים עם הקטנים. אחד החברים סוקר את השנה שעברה ומברך את הקבוצה, את היישוב ואת העם היהודי בברכת שנה טובה ובתפילה כי בשנה הבאה ימוגר שלטון הרשע מן העולם, ויבוא החופש וישרור בעולם כולו, ואז תבוא גם הגאולה השלמה לעם היהודי.