הפלשתים

בעמוד זה ניתן למצוא מסמך תמציתי על העם הפלשתי- ההיסטוריה והתרבות העתיקה שחיה בא"י בתקופת המקרא, וניהלה מלחמות רבות עם בני ישראל.

הפלישתים

בימי ראשית ישיבתם של עם ישראל בארץ ישראל ועד ייסוד המלוכה וביסוסה התקיים בארץ עם נוסף אשר היה מורכב ממספר שבטים שהמשותף לכולם הוא מוצאם – הים האגאי והים התיכון. עם זה מכונה בתנ״ך – ״פלישתים״.

ע״פ התנ״ך עם ישראל הגיע ממזרח בדרך יבשתית אל ארץ ישראל ואילו הפלישתים הגיעו לאזורינו ממערב דרך הים.מספר מקורות קיימים על הפלישתים ומתארים אותם ואת הגעתם לאזורינו – מקורות מצריים מהמאה ה 12 לפנה״ס – תיאורים בתבליטים המזכירים את ניצחונו של רעמסס השלישי מלך מצריים הנלחם עם גויי הים, שהפלישתים הם שבט אחד מתוך חמשת גויי הים. כתובותיו ותבליטיו של מלך זה במקדשו במדינת הבו, הם המקור החשוב ביותר להכרת הצבא הפלשתי, על תלבושתו ונשקו, על רכבו וספינותיו ודרכי לחימתו. מתוך כתובתו:

"אני הרחבתי את כל גבולות מצרים והכיתי את המתקיפים אותי מארצותיהם. אני הכיתי את הדנינ באייהם, הת׳כר והפלישתים נעשו לאפר. השרדנ והושש מן הים היו כלא היו. נתפסו כולם והובלו בשבי מצרימה כחול הים. אני יישבתים במצודות כשהם נשבעים בשמי. אנשי חילם רבים היו למאות אלפים. קצבתי כל שנה מנות לכולם ומזון מן האוצרות והאסמים".

מתוך הקטע הזה, שהוא סיכום מלחמותיו של רעמסס השלישי בצפון, מסתבר, שרעמסס ניצח את גויי הים, ובתוכם הפלישתים, הביא מהם שבויים רבים למצרים, ולפחות מקצתם הפך לשכירים והושיבם במבצריו. מבצרים אלה היו כנראה בגבולות מצרים, וייתכן שהכוונה גם למספר ערים בכנען. מתוך התבליט המתאר את ניצחון רעמסס השלישי.

מקרות מקראיים

ממקורות מקראיים אחרים שמרמזים למוצא הפלישתים נראה, כי הפלישתים הם שם נרדף או תקבולת לכרתים, והמקרא רוצה לומר ששניהם בני אותו עם, או לפחות קרובי מוצא. כך מקביל הנביא את ארץ הפלישתים לחבל הים שבו יושב גוי כרתים (צפניה ב, ה). בדומה לזה אצל יחזקאל משמשים כרתים שם נרדף לפלישתים(יחזקאל כה, טז). ההשקפה המקראית הברורה ביותר על מוצאם של הפלישתים מוצאת את ביטויה אצל עמוס(ט, ז) וירמיהו (מז, ד), לפיהם מוצאם של הפלישתים מכפתור. על פי המסורות המקראיות השונות נראה, כי אפשר לזהות את הכפתורים עם הכרתים, או לפחות עם חלק מהם. לפי אחת המסורות המקראיות היו גם הכפתורים בין גויי הים שישבו בחופה הדרומי של ארץ – ישראל. הנראה אפוא, כי לפי ההשקפה המקראית היא כפתור היא כרתים, או לפחות קיימת סמיכות וקירבה רבה ביניהם. מכל מקום ברור שלדעת המקורות המקראיים מוצאם של הפלישתים הוא מכפתור – כרתים, או מארץ הקרובה לה ולתושביה מבחינת גיאוגראפית ואתנית.

המאבקים בין ישראל לפלישתים כפי שמשתקף בתנ״ך

המקורות הקדומים המספרים על הפלישתים, ובעיקר סיפורי שמשון (שופטים יג-טז), מעידים על התנגשויות באזורי הגבול בין שבטי דן ויהודה ובין פלשת. עלילות שמשון מסתברות על רקע מאבקו של דן על קיומו וחירותו בחבל ארצו בגבול פלשת, אשר במרוצת הזמן נאלצו בני דן לנטוש אותו. ההתנגשות האמתית היא בתקופה זו בין פלשת ובין יהודה, כי הלחץ הפלישתי, המורגש יפה מתוך המסופר בשופטים,(שופטים א), גרם גם לצמצום שטחה של יהודה. ההתנגשויות האלה הביאו, בסופו של דבר, למלחמה גלויה, ולהתפשטותם של הפלישתים צפונה, תהליך שלא נבלם אלא בראשית המלוכה.

ראשיתה של המלחמה של העם בפלישתים הוא הקרב באבן – העזר(שמואל-א ד). המרכז הפלישתי נקבע באפק והמערכה התנהלה בשיפולי הר אפרים. בקרב זה נחלו בני ישראל מפלה ונישבה ארון הברית. משם עלו הפלישתים לפנים הארץ וכבשו את שילה. רמז לכך מוצאים אנו בירמיהו ז, יב-יד; תהלים עח, ס; כמו כן פשטו הפלישתים בדרך הים וכבשו את מגידו ובית שאן. בסופה של המלחמה היה רובה של ארץ – ישראל ביד הפלישתים; בערים הכבושות הוקמו מצודות ובהן חיל – מצב ועליהם נציבים, כגון זה שבגבעת בנימין ( שמואל-א י, ה; יג, ג). אחרי השתלטותם המדינית נאסר על ישראל ייצור נשק העשוי לשמש להתגוננותה הצבאית(שמואל א יג). כך שרויים היו בני ישראל במשך תקופה ארוכה במצב של תלות מדינית ואף כלכלית בפלישתים, שהחזיקו בידם את ה׳מונופולין׳ לייצור כלי מתכת.

השליטה הפלישתית נמשכה כשני דורות בקירוב והגיעה לשיאה במחציתה השנייה של המאה הי״א לפני סה״נ. ראשית המפנה אולי מסתמן כבר בימיו של שמואל (שמואל-א ז), כאשר הפלישתים ניגפו לפני בני ישראל וכמה מן הערים אשר נכבשו קודם – לכן שבו לידי ישראל.

ההתנגשות הגדולה בין פלשת לישראל, שהיו במאה הי״א לשתי היחידות האתניות העיקריות בארץ – ישראל, פרצה אחרי המלכתו של שאול. אין ספק כי המחשבה על השחרור מעול הפלישתים, שתרמה להקמת המלוכה, הייתה אף המניע להקמת צבא – קבע, שבלעדיו לא היה הניצחון על צבא פלשת אפשרי. שורת המלחמות נפתחה בקרב לאחר שיהונתן הרג את הנציב הפלישתי בגבעה. שאול וצבאו התרכזו בגלגל שבערבות יריחו (שמואל-א יג, ד) אולם חלק ניכר של העם פחד להסתכן במלחמה גלויה נגד הפלישתים, וכאשר יצא שאול נגד הפלישתים למכמש היו אתו רק שש מאות איש. הפלישתים שלחו פלוגות – עונשין (משחית) נגד ישראל, ובקרב עמהן נחלו הפלישתים מפלה (שמואל-א יד, לא).

המידע לקוח מתוך חוברת ההדרכה של מסע ישראלי.