יום כיפור תרפ"ט (1928). מאות יהודים ברחבת הכותל, והשמש מעמיד מחיצה בין הנשים לגברים. הערבים רואים במעשה זה הפרת הסטטוס קוו ודורשים להסירה. היהודים מבקשים דחיה עד לאחר היום הקדוש, אך הבריטים מסירים את המחיצה בכח. דבר זה מהווה רוח גבית לערבים, שיוצאים מהמסגדים משולהבים וקוראים "איטבח אל יהוד, א-דאולה מענה" (הממשלה איתנו). נושא הכותל שוב עולה לראש סולם העדיפויות הלאומי, אך ההנהגה הציונית חוששת להסלמה ומנסה להשתיקו. בן גוריון מצוטט כאומר "מאורע הכותל אינו המאורע החשוב והמכריע ביותר שקרה בזמן האחרון" ומבקש להפנות את הזרקור לעליה ושלום עם הערבים.
ספר לבן חדש יוצא, ובו הבהרת זכויותיהם (אי זכויותיהם) של היהודים בו: אסור להציב ספסלים, מחיצות, ואין לתקוע בשופר. הערבים רואים בספר זה אישרור טענותיהם על המקום ומתחילים בפרובוקציות אלימות בשעות תפילות היהודים. בתגובה לאיסור לתקוע בשופר במקום, משגרים הרבנים הראשיים דאז, מכתב לנציב העליון:
ב"ה ירושלים, ט' בתשרי תר"ץ [13.10.1929]
הרבנות הראשית לארץ-ישראל
פה עיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו
כבוד הוד מעלתו הנציב העליון ומפקד עליון לארץ-ישראל
סיר ג'והן צ'אנסלור ירום הודו
אדוננו המרומם מאוד,
הננו מתכבדים בזה להודיע להדרת כבודו, שיושב ראש הנהלת הוועד הלאומי הודיע לנו בתור פקודה בשם הוד מעלתו; בנוגע להתפילה של יום הכיפורים דנא, שהסדר הדתי שלה הוא שהיא מסתיימת בתקיעת שופר; שבשנה זו מפני הלחץ של הערבים נמנע לתקוע בשופר בתפילתנו על‑יד הכותל.
אנו רואים הכרח וחובה קדושה לעצמנו למחות בזה לפני הוד מעלתו על הגזירה החדשה…הפקודה האוסרת את תקיעת השופר עם גמר הצום והתפילה, פוגעת במנהג דתי המקודש בעמנו מדור לדור. הפעולה של תקיעת השופר עם גמר תפילת נעילה היא סמל דתי החותם את קדושת היום. הפגיעה במנהג זה היא על‑כן פגיעה בכל סדרי התפילות והמנהגים של היום הקדוש הזה ובשלמותם, וכל אדם בישראל אי אפשר לו שלא לראות בגזירה כזו עלבון קשה לרגשותיו הדתיים ופגיעה בחופש הדת והמצפון שלו… ההכרה שאין לנו על מי להישען בארץ הזאת מלבד אבינו שבשמים, הרצון למנוע מאת תושבי הארץ זעזועים ופגעים חדשים ויהא מה – מביאים אותנו לקבל את הגזירה המעליבה. נתנו פקודה מתאימה לשמש של הכותל המערבי, אבל עם זה אנו רואים חובה לעצמנו להביע בזה לפני הוד מעלתו את מחאתנו הנמרצת ואת התמרמרותנו העמוקה על הפגיעה ברגשותינו הדתיים ולהכריז בזה בכל תוקף שמתוך כך אין אנו מקבלים עדיין גזירה זו.
הרבנות הראשית ליהודי ארץ‑ישראל, היישוב היהודי בארץ ועם ישראל כולו לא ישלימו לעולם עם התעללות ברגשותיהם ובמסורותיהם הדתיות.
את הדברים האלה ראינו חובה לעצמנו להודיע להוד מעלתו. יסלח נא הוד מעלתו על דברינו אשר הם מתפרצים מתוך מכאובי לבבנו הנוראים מאוד.
והננו חותמים ברגשי כבוד מאוד נעלים
הסרים למשמעתו.
הנשיא: הרב יצחק הכהן קוק. הנשיא: יעקב מאיר
הערבים המשיכו להתנכל, הבריטים המשיכו להעלים עין מהתנכלויות אלו, וב 1929 נערכה הפגנה של היהודים נגד האיסורים וההגבלות. 300 איש צעדו דרך שער שכם לכותל, עם דגל הלאום. למחרת הפגינו הערבים, והשחיזו את הסכינים לפרעות שבדרך.
זוהי כתבה מאתר כיפה המספר את סיפור השופר שתקע בכותל בזמן המנדט.