מצורפים שלושה מקורות על הדסה למפל, פליטת שואה שהגיע ארצה בקבוצת 'ילדי טהרן' (קבוצת ילדים שהוברחו מאירופה דרך איראן), נהרגה כקשרית במבצע בן נון ב' בקרב על משטרת לטרון, ונקברה בקבר האחים של הרוגי לטרון בהר הרצל.
כתבה שכתב מנחם תלמי "הקול האחרון". בעיתון מעריב (מאי 1988). לצורך התחקיר לכתבה נפגש תלמי עם האלוף במילואים שלמה שמיר שהיה מפקד חטיבה 7 אליה שובצה הדסה לפני הקרב. הוא מספר למרות התנגדותו הראשונית של האלוף לסקוב נשים שובצו כחלק מלוחמי קו האש הראשון בעקבות הפצרותיה של אחת הנשים בגדוד שטענה שאם הבנות היו טובות לליווי שיירות בשער הגיא ולישיבה במישלטים המופגזים הן מתאימות לכל משימה קרבית אחרת. קולה של הדסה היה הקול האחרון שבקע ממכשיר הקשר, מהנמשוריין הבוער בחצר משטרת לטרון. אמה ואחותה פליטות השואה הגיעו ארצה ארבעה חודשים אחרי מותה.
במאמר של הדר בן יהודה "שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית" , שהתפרסם בבלוג הספרייה הלאומית ב2018, מתברר שמנחם תלמי עצמו, שמע את קולה של הדסה בקשר, כשהוא יושב באחד המשלטים מעל שער הגיא. כך הוא כתב במכתב (המובא במאמר) לדבורה עומר שקראה את הכתבה, ורצתה לשמוע ממנו עוד פרטים על הדסה שהיתה אחת מגיבורות הספר שכתבה על ילדי טהרן ובתוכם גם הדסה למפל. (כ800 ילדים מפליטי השואה שהגיעו ארצה אחרי מסע ארוך וקשה שעבר דרך איראן).
סיפורה מופיע בצורה מפורטת יותר במאמר של שרי גל, פרשת גבורתה של הדסה למפל: מבט נוסף על הנצחת הנופלות בתש"ח (פורסם בתוך, עלי זית וחרב, כרך י' בעריכת ניר מן: אשת חיל עברייה, ירושלים 2010, עמ' 158-131.)
חלקו הראשון של המאמר עוסק בפרשת חייה של הדסה בהתבסס על יומנה ועל עדויות וראיונות אישיים עם אחותה וחבריה. בחלקו השני של המאמר בודקת המחברת את השאלה מדוע נפקדה פרשת גבורתה של הדסה מאתוס הגבורה של מלחמת העצמאות. חלק זה כולל בירור מקיף על שאלת הנצחת הנשים שנפלו במלחמות ישראל. לטענתה עתירתה של אליס מילר שפתחה את מרבית התפקידים בצה"ל לנשים, שינתה בעקיפין גם את יחס ההנצחה לנשים לוחמות. את השינוי שחל ביחס זה היא מדגימה דרך המקרה של רס"ל קרן טנדלר ז"ל שנהרגה כמכונאית מוטסת במלחמת לבנון השניה.
על הדסה למפל בויקיפדיה
להרחבה: על קרבות לטרון מתוך הסדרה תקומה, וכן מאמרו של האלוף שמיר שהיה מפקד חטיבה 7 בקרבות