יגאל ידין היה הרמטכ"ל השני של מדינת ישראל (בגיל 32!) ולמעשה הוא זה שפיקד בפועל על צה"ל במלחמת השחרור, אך את עיקר הקריירה שלו הוא עשה כארכאולוג. ידין חפר אתרים חשובים ביותר באזור מדבר יהודה בהם מצדה, אזור קומרן, ומערות מסתור של לוחמי בר כוכבא בנחל חבר.
במערות אלו מצא יגאל אגד של אגרות חתומות בכתב ידו של מפקד המרד בר כוסבא. עד למציאת האגרות לא היה ידוע מה היה שמו האמיתי של מנהיג זה שיש שקראו לו לשבח: בר כוכבא (מלשון כוכב, כנראה רבי עקיבא הוא שנתן לו שם זה) ויש שקראו לו לגנאי בר כוזבא (מלשון שקר וכזב).
בדרך כלל בארכאולוגיה לא מוצאים אגרות וכתבי יד, אלא ממצאים פיזיים כמו חרסים, בתים וכתובות על אבן / פסיפס. מציאת אגרות בנות מעל 1800 שנה, ועוד אגרות שחתומות על ידי דמות הידועה לנו מההיסטוריה היא אירוע נדיר שאין לו אח ורע כמעט בתולדות מדע הארכאולוגיה וההיסטוריה והתאפשר בגלל האקלים היבש המיוחד במדבר יהודה שאיפשר לחומר כמו פיפירוס וקלף לשרוד אלפי שנים.
המציאה המרגשת של האגרות הותירה את רישומה במיוחד כשמוצא האגרות אינו סתם ארכאולוג אלא מי ששימש כמצביא של תקומתה החדשה של ישראל לאחר 1800 שנות גלות.
על כך מספר ידין בספרו "החיפושים אחר בר כוכבא, פרשת התגליות במערות מדבר יהודה ואיגרותיו של מנהיג המרד נגד רומא" –
"כעבור שבועות מספר, עם גלילת התעודות ופרישתן, זכיתי לספר עליהן לפני קהל קרואים בביתו
של נשיא המדינה המנוח, יצחק בן צבי, ובהקריני על המסך שקופית של אותן ארבע לוחיות, קראתי
בהתרגשות את השורה הראשונה: "שמעון בר כוסבא הנסי (=הנשיא) על ישראל". והוספתי: "כבוד
הנשיא, יש לי הכבוד להודיעך, כי גילינו חמשה עשר מכתבים שכתב, או הכתיב, הנשיא האחרון של
ישראל לפני 1800 שנה". לרגע נדמה לי, כי שומעיי הוכו באלם, אך עד מהרה מצאה תדהמתם את
ביטוייה בקריאות שמחה והשתוממות בלתי מסוייגות." (עמוד 15).
הנשיא בן צבי לא נשאר חייב והשתמש גם הוא באנלוגיה דומה כשאמר בראיון לעתון ידיעות אחרונות יום למחרת (12/5/1960):
"זו הפעם הראשונה שאנו מקבלים ד"ש מבר–כוכבא של הימים ההם מפי בר–כוכבא של ימינו".
באותה אנלוגיה השתמש גם דוד בן גוריון בהתייחסו למציאת האגרות בראיון לעתון ידיעות אחרונות מיום 20/5/1960:
שאלה: "מה דעתו של מר בן–גוריון על גילוי ארכיונו של בר–כוכבא?"
בן–גוריון הרהר שניה, אחר כך אמר: "אלה גילויים חשובים המקשרים אותנו קשר אמיץ
למלחמת היהודים על הארץ. לצה"ל יש חלק רב במציאה זו, שנעשתה כולה בעזרת הצבא.
ולא מקרה הוא שאחד המצביאים החשובים שלנו עשה את זאת."
המראיין: "וכי מגיע לו תואר של בר–כוכבא, ליגאל ידין?"
בן–גוריון נצטחק: "בר–כוכבא נכשל, כמובן, לא באשמתו, אבל הוא נכשל.
ואילו יגאל הצליח כי צה"ל הצליח".
גם ישראל אלדד, מי שהיה אחד ממפקדי הלח"י, משתמש באנלוגיה הזאת ובהרחבה:
"צבא בר–כוכבא היה צבא יהודי ממלכתי אחרון, ובר–כוכבא היה רמטכ"ל אחרון לצבאות ישראל
ההיסטוריים. והוא כותב איגרות, מהן השתיירו אחדות והוטמנו בכד, והכד הוטמן במדבר יהודה,
ושם הן ציפו כ–1830 שנה עד שנמצאו ופוענחו. ועל–ידי מי? על–ידי מי שהיה בפועל רמטכ"ל
ראשון של צבא ישראל החדש, יגאל ידין... אלפי שנים עברו, מאות מלומדים וחוקרים עסקו בנושא, וכי לא
אצבע אלהים היא שאיגרות בר–כוכבא מגיעות לידייגאל ידין, בחינת איגרות מרמטכ"ל לרמטכ"ל?
1830 שנה אין צבא יהודי בארץ ואין מצביאים,וברגע שקם צבא ויש מצביא, דווקא לידיו מגיעות
איגרותיו של קודמו האחרון! היש דוגמה לכך בתולדות העמים?"
(מתוך: ישראל אלדד, פולמוס: החורבן ולקחיו — כיצד נתייחס לחורבן הבית ולמרד בר–כוכבא, ישראל 1982 עמ' 4-5. על פולמוס זה ראה בהרחבה בפוסט "האם צריך לחנך על ערכי מרד בר כוכבא?")
יגאל ידין קבור בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
