אסון השריפה בכרמל- מה קרה שם בעצם?

אסון השריפה בכרמל- מה קרה שם בעצם?

אסון השריפה בכרמל שהתרחש במשך ארבעה ימים בתחילת דצמבר בשנת 2010, היה אסון הטבע הכבד ביותר שידעה מדינת ישראל. האסון שאחריו הכל השתנה. נהלי בטיחות ואכיפתם בציבור הרחב כמו גם במגזר העסקי, לקיחת אחריות עתידית, תקציבים שהועברו לארגונים וגופים סביבתיים, היכרות בחשיבותו של המאזן האקולוגי, הביקוש להצטרף למערך לוחמי האש ועוד. בפוסט זה נרחיב על השתלשלות המאורעות של אותם ימים קשים.

בבוקר של ה-2 בדצמבר, בישרו בחדשות על התראות לפריצת שרפות בשל מזג האוויר הקיצוני. האקלים היבש באופן חריג, העלה בצורה מוחלטת את הסיכון להתלקחות מהירה אפילו מבדל סיגריה שלא נכבה כמו שצריך או גיץ ממדורת פויקה מפנק. התושבים התבקשו לנקוט במשנה זהירות ולא להבעיר אש בשטחים פתוחים.

בשעות הצהריים המוקדמות, התקבל דיווח בתחנת הכיבוי בחיפה על מוקד אש בסמוך ליישוב עוספייה. בשל חוסר הבנות ואי תיאום (כאשר עד היום, 9 שנים לאחר מכן, מוסיפות ההאשמות ההדדיות בין הארגונים השונים על מחדל זה), למעשה השריפה השתוללה במשך כשעתים טרם הגיע מטוס הכיבוי הראשון. אמנם מהר מאוד הצטרפו אליו עוד 7 מטוסי כיבוי, אך אותן רוחות יבשות באופן קיצוני ליבו את הלהבות שדילגו במהירות בין צמרות העצים הצפופים והתפשטו בין רכסי ההר במשולש בין עוספייה, קיבוץ בית אורן ומלון יערות הכרמל– וכל מה שבתווך כמובן.

התפשטות האש המהירה, היוותה סכנה מיידית לתושבי האזור וכוחות השיטור החלו לפנות את התושבים מביתיהם. זה לא כל כך נעים לראות יישוב מפונה, אך זה הופך למורכב עוד יותר כאשר מעוניינים לפנות בית כלא- בית הכלא דמון היושב מעל לקיבוץ בית אורן. איך מפנים אסירים? איך שומרים על בטחונם מבלי לסכן את הסוהרים?
לשם מבצע הפינוי הוקפצו לתגבור וסיוע- חניכי קורס סוהרים. 40 במספר. בדרכם לבית הכלא, נלכד האוטובוס בו נסעו בתוך טבעת אש שהקיפה אותו. 37 צוערי הקורס ונהג האוטובוס נספו. מפקדת תחנת חיפה במשטרה אהובה תומר, ושני קציני משטרה נוספים שליוו את האוטובוס נלכדו גם הם בלהבות ועם מותם עלה מספר הנספים ל41. רכב נוסף שהוקף בלהבות היה כבאית בה נסעו שני לוחמי אש וצופה אש. שלושתם לא שרדו את הלהבות.

היום הראשון לשריפה הסתיים במותם של 44 גברים ונשים, בניצחונה המוחלט של האש על פני מאות לוחמי האש שנאבקו בה ובהבנה שללא סיוע בינלאומי, הסיכויים במזג האוויר הנוכחי לכבות אותה- אפסיים כמעט.
ביום השני לשריפה, ה-3 לדצמבר, השריפה המשיכה לבעור והתפשטה במורדות הכרמל. הכבישים הסמוכים נחסמו לתנועה ומעגל היישובים המפונים הרחיב גבולותיו לשכונת דניה בחיפה בצפון מערב וטירת הכרמל בדרום מערב. כוחות צה"ל חברו למאמץ הכיבוי כאשר מהאוויר תומכים מטוסי חיל האוויר ומהיבשה חיילי הנדסה קרבית הפעילו דחפורים לכריתת עצים לשם הרחקת האש ממקומות יישוב והגבלת התשפטותה במרחב המיוער.
ביום השלישי לשריפה, ה4 לדצמבר, הצטרפו למאבק מטוסי כיבוי מלמעלה-18 מדינות שונות ויחד עם ה'סופר טאנקר' האמריקאי התחילו לייצר שינוי במערך הכוחות. סוף סוף היה ניתן להתחיל לראות את סיומה של השריפה. מרבית מוקדי האש כובו אך אלו שנותרו, היוו איום כבד בשל תנאי מזג האוויר שהוסיפו להיות קשים. השריפה כובתה בהדרגה במשך היום שלמחרת ותושבי היישובים המפונים הורשו לחזור לבתיהם. בצער, היו תושבים רבים שגילו שאין להם לאן לחזור. בתיהם עלו באש ונשרפו כליל.
ב-6 לדצמבר הכריזו בחדשות על הבסתה של השריפה באופן מוחלט. מימדי האסון היו בלתי נתפסים.
44 נספים, ביניהם הנער אלעד ריבן שעל שמו נוסד אות לנוער המתנדב.
4 מיליון עצים נשרפו
25.000 דונם של מרחב ביוספרי עלו באש
פונו מבתיהם תושבי 9 יישובים ו-5 מוסדות (בסיס צה"ל, אוניברסיטת חיפה ועוד)
שליש מהבתים בקיבוץ בית אורן נשרפו כליל

את השלכות האסון אנו עוד חשים כיום, כמעט עשור לאחר מכן. מי ייתן ויהיה זה האסון האחרון מסוגו.

 

*** התמונה באדיבות דובר צה"ל, מתוך אתר פיקיויקי- מאגר התמונות של ישראל