ללכת אחרי האמת שלך- מקרה המבחן של אליהו

ללכת אחרי האמת שלך- מקרה המבחן של אליהו
מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ובנו, שלאחר שגזרו הרומאים גזרות נגד לימוד תורה, הלכו להתחבא במערה. שם נעשה להם נס ונברא להם חרוב ומעיין מים, והיו פושטים בגדיהם והיו יושבים עד צווארם בחול. כל היום למדו ובזמן התפילה היו מתלבשים, מתכסים ומתפללים וחוזרים ופושטים בגדיהם שלא יבלו.

ישבו שתים עשרה שנים במערה.
בא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר: "מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזירתו".
יצאו, ראו אנשים חורשים וזורעים.
אמר: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה!". כל מקום שנותנים היו עיניהם מיד נשרף.
יצאה בת קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם".

זה סיפור העוסק באמונה בדרך. באמת שאינה מתפשרת, והמחיר שהיא גובה ממחזיקיה ומהסובבים אותם. זהו סיפור על קנאה עזה לאמת מוחלטת שאין בלתה, המחייבת את כולם בלי יוצא דופן. בלי לאפשר תזוזה או תנועה, ולו הקטנה ביותר.

רבי שמעון בר יוחאי ובנו מכירים במחיר שיגבה מהם לימוד התורה (מחיר חייהם) והם בוחרים להתחבא עד יעבור זעם. גם אם לא שאפו לכך, עצם מחבואם- ניתק אותם מהעולם, מאנשיו, מענייניו. מחירו של ניתוק חברתי שכזה הוא גבוה לאין שיעור, ואין זה פלא שכדי לשרוד את התקופה הבודדה הזו, היה להם הצורך להחזיק באופן אבסולוטי בצדקת דרכם. להאמין כי מה שהם עושים הוא הנכון, הראוי, האמיתי ביותר שאפשר. תדהמתם כשיצאו מהמערה, לגלות כי עולם כמנהגו נוהג וכי היהודים השכילו להתגמש ולמצוא את דרך המלך בכל הנוגע לגזרת הקיסר הרומאי, הייתה אדירה! שכן לדידם- ישנה רק דרך אחת שבה ניתן וראוי היה לפעול. והיא דרכם. תגובתם אם כן הייתה לא פחות מדהימה, כאשר שרפו עם עיניהם את כל העוסקים ב'הבלי העולם'.
סופו של הסיפור הוא כמובן בהתערבותו של האל (בדמות בת קול מן השמיים) שציוותה עליהם לחדול ממעשיהם ואפילו לחזור בחזרה למערה, כמו אומרת: 'זה העולם שבראתי. יופיו במורכבותו, בצבעוניותו, בתנועתו. מי שמכם לצמצמו ולהשטיחו?'
חיבור מעניין הוא הדמות הנוספת בסיפור- השליח שבא לבשר על תום הגזירה. אליהו.

חרף העבודה כי לא מדובר על אליהו הנביא, שמו (בדמות אחרת) כן מופיע בסיפור. והחיבור הזה (כמו כל מילה ומשפט בכתובים) אינו מקרי. גם אליהו הנביא היה איש של אש. ניסיו כללו אש, המבחן למול נביאי הבעל והאשרה כלל הבערה שמיימית של מזבח לח. הוא היה נביא קנאי לדרכו ואמונתו ותבע מאחרים להיות כמוהו. הוא לא קיבל פחות מזה ולא התאים דרישותיו לקהל אליו דיבר. כולם היו חייבים ללכת בדרכו. החיבור בין שני הסיפורים הללו מעלה שאלות עבורנו:

  • מה קורה לנו כאשר אנחנו נהיים יותר צדיקים מהאפיפיור?
  • האם מנהיגות מוצלחת היא כזו התובעת דרישה אחידה מכולם?
  • מה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על צדקת דרכינו? האם יש עוד דרך בה אפשר לספר את הסיפור?
  • מה בין קנאות לעמידה על עקרונות. איפה עוברים הגבולות?

 

השארת תגובה