"החיבור בין המתים לחיים, בין אדם לאדמה, בין עבר להווה לעתיד, בין אדם לאדם ובין תרבות האחד לתרבות האחר"
תת אלוף (במיל') אמל אסעד
הקהילה הדרוזית היא קהילה אתנית המונה למעלה ממליון חברים בכל רחבי העולם, כאשר הקהילה הגדולה ביותר היא הקהילה הסורית המונה למעלה ממחצית הדרזוים בעולם. בישראל מתגוררים כ-150 בני ובנות העדה, וזוהי המדינה היחידה שהכירה בדרוזים כעדה דתית רשמית.
נוכחותם של הדרוזים בארץ ישראל, מושכת אותנו הרחק עד למאה ה-11, בה ישנן עדויות להתיישבויות דרוזיות בודדות וחסרות המשכיות. ההתבססות המשמעותית מתוארכת לסוף המאה -16, כאשר באופן מסורתי מוקמו מקומות היישוב על פני פסגות הרים- תוצאה של תקופות ארוכות בהיסטוריה בם נרדפו הדרוזים על היותם נבדלים ושונים מהמוסלמים ועל התנגדותם להתאסלמות דתית ותרבותית. בישראל אם כן, מתגוררים חברי הקהילה ברכסי שלושה איזורים עיקריים: בגולן, הגליל העליון והגליל התחתון.
יחסי הכוחות של המיעוט דרוזי למול חברת רוב יהודית אינם מובנים מאליהם. הם מאופיינים בכבוד ולמעשה נתפסים כשותפות גורל. כפי שעולה ממאמר באתר אימגו-מגזין מאמרים בשם 'דרוזים בישראל: היבט היסטורי ומרחבי', "לאורך כל תולדותיהם לא נהנו הדרוזים בארץ ישראל מעמד של עדה דתית נפרדת. השלטון העותומאני לא העניק להם זכות זו, ואף ממשלת המנדט לא שינתה את מעמדם המשפטי. הם היו כפופים למערכת השיפוט המוסלמית". תחת שלטון מדינת ישראל הדברים היוו אחרת:
עוד טרם הקמת המדינה, בתקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל, נקטו חברי הקהילה הדרוזית עמדה נייטרלית בכל הנוגע לסכסוך היהודי- ערבי הגועש. נייטרליות זו לא נעלמה מעיני הנהגת היישוב הישן אשר בפעולותיה (בתחילה למול הבריטים ולאחר מכן גם למול ערביי ישראל) עמדה בתוקף על כך שה'דרוזים' "יישארו מחוץ למשחק". הברית (הגם שאופיינה בפאסיביות תחילה) החלה לרקום עור וגידים. מכשפרצה מחלמת העצמאות, והיה ברור כי לקהילה הדרוזית אין כבר הפריווילגיה לשמור על עמדה נייטרלית, הוקמה פלוגה דרוזית במערך הכוחות היהודי- על כך בהרחבה באתר רגעים היסטוריים. למן הרגע ההיסטורי ההוא, הלכו היחסים והתהדקו, כאשר עשור מאוחר יותר, בשנת 1957, הייתה ישראל למדינה הראשונה שהכירה באופן רשמי (הבא לידי ביטוי בתקציבים, הקמת ערוצים חינוכים ייעודיים, השתתפות בפרויקטי שיכון וכו') בעדה הדרוזית כעדה דתית נפרדת מהעדה המוסלמית. בשנת 1961 הוכרה הראשות הראשית הרוחנית של העדה כ"מועצה דתית", ושנה לאחר מכן השלימה הכנסת את התהליך החשוב ואישרה את מעמדם של בתי הדין הדרוזים השופטים עד היום את בני העדה בעניינים הנתונים בסמכותם של מוסדות השיפוט הדתיים). בעשותה כן, צורפו בני הקהילה הדרוזית למאמץ לפיתוחה ושגשוגה הכלכלי ובטחוני של מדינת ישראל. כבר משנת 57' (ועד היום), משרתים בני העדה הדרוזית בצה"ל, ביחידות מצטיינות, בתפקידי פיקוד וקצונה- הרבה מעבר לייצוגם היחסי בחברה הישראלית. אחים לנשק ולגבורה.
הקשר האמיץ, קשר הדמים, בין העדה הדרוזית ומדינת ישראל- עליו שרים נסרין קדרי ועברי לידר– מעורר השראה ותקווה לעולם בו נלמד כולנו לשים לב ולכבד את ההבדלים בנינו, אך לא ניתן להם להפריד ולפלג ביננו.