מקומו של הספר בעם היהודי

מקומו של הספר בעם היהודי

כשיום עובר, הוא כבר איננו. מה נשאר ממנו?
רק סיפור, ותו לא.
אילו לא היו מספרים סיפורים וספרים לא היו נכתבים,
בני אדם היו חיים כמו חיות, רק בשביל היום.
אבל בסיפורים הזמן לא נעלם. גם לא האנשים והחיות.
עבור המספר והשומע, כל הברואים ממשיכים לחיות לנצח.
העבר עדיין הווה.
היום אנחנו חיים, אבל מחר, יהיה סיפור.
העולם כולו, כל האנושות, אינו אלא סיפור אחד ארוך.

מלים: יצחק בשביס זינגר

היהודים הם עם של מילים. של גיבוב אותיות ומשפטים. עם של גווילי קלפים מצהיבים. עם של שפה שנשתמרה במשך אלפי שנים וקמה לתחייה כעוף החול.
הרומן שיש ליהודים עם המילה הכתובה מתחיל בסיפורי עם ומורשת הכתובים על משטחי עור, מגולגלים באופן שלא ינזקו, רק כדי להימצא כאלפיים שנה מאוחר יותר על ידי יהודים- ישראלים ששבו לארצם לכונן בה מדינה. הוא נמשך דרך דורות על גבי דורות של מחנכים ומלמדים שטרחו ללמד את בני הינוקא שלהם את מתיקותן של האותיות הקדושות, בזמן שמקביליהם הלא יהודים שלחו את בניהם לסייע בעבודת השדה או במלאכות הבית. מהדהד דרך תילי תילים של טקסטים המשמרים וויכוחים בין חכמים, תנאים, אמוראים, שלמדו ושיננו, הסיקו ופסקו בעיני הלכות ומוסר. אמר זאת נכון בספרו 'יהודים ומילים', הסופר עמוס עוזקו הרצף היהודי איננו ביולוגי אלא מילולי. בספרו, הוא חובר לתפיסה הרווחת אשר רואה את מקומו של הספר, של הטקסט הכתוב, של המגילה המצהיבה והגדות הפסח המרופטות, כבסיס הוויתנו התרבותית. כאחד מעמודי התווך הערכיים שיש לנו. והדהוד מרכזיותו בא לידי ביטוי גם כיום, בין השאר באחוזי היהודים האקדמאיים בעולם, זוכי פרס נובל, ממובילי החדשנות בעולם ועוד.

 

*** התמונה באדיבות דר' אבישי טייכר מתוך פיקיוויקי- מאגר התמונות של ישראל

השארת תגובה