"יום הַשִּׁשִּׁי".
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:
וַיְכַל אֱלהִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה.
וַיִּשְׁבּת בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה:
וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יום הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אתו. כִּי בו שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשׂות".
סַבְרִי מָרָנָן.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, בּורֵא פְּרִי הַגֶּפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו
וְרָצָה בָנוּ, וְשַׁבַּת קָדְשׁו בְּאַהֲבָה וּבְרָצון הִנְחִילָנוּ, זִכָּרון לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם. וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצון הִנְחַלְתָּנוּ :
בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:
מה זה הטקסט הזה? מה הוא מעורר בנו? מי כתב אותו ועבור מה הוא נכתב?
בתוך המילה טקסט טמונה המילה 'טקס'. כלומר שהמילים הכתובות הללו, הן חלק מטקס. לעצם אמירתן יש משמעות. הן ממסגרות את הזמן שבו משתתפי הטקס נמצאים, מאפשרות התכווננות לאיזו הוויה שונה מזו שהייתה לנו רגע לפני כן. אנחנו מכירים הרבה טקסטים כאלו.. ה'יזכור' הוא דוגמה טובה, גם 'התקווה' ויש עוד כמובן. טקסטים שכולנו יודעים בעל פה את ניגונם ומקצבם ותפקידם להזכיר לנו שעכשיו משהו משתנה שהסיטואציה היא אחרת ומחייבת אותנו להתנהג מעט שונה. בעצם מהותו, הקידוש לא שונה. הוא מבקש להזכיר ולהדהד בנו מי אנחנו ומה הסיפור שלנו, הוא מזמן לנו רגע להודות על מציאות קיימת שאנחנו חלק ממנה, ומאפשר לנו להכנס אחרת לזמן ומרחב 'אחרים'.
הקידוש הוא טקס, כלי שמאפשר לנו לבטא את השקפת עולמנו ולשמר אותה לדורות הבאים. את משמעותם של טקסים בתרבות האנושית היטיב לתאר אנטואן דה סנט־אכזופרי, בספרו הנסיך הקטן:
למחרת חזר הנסיך הקטן.
"מוטב אילו באת בשעה שבאת אתמול", אמר השועל. "אם תבוא בארבע אחרי הצהריים, למשל, אתחיל לשמוח כבר בשלוש. ככל שתקרב השעה, כן תגדל שמחתי. בארבע כבר אתרגש ואדאג. אגלה את מחיר האושר! אבל אם תבוא כל פעם בשעה אחרת, אף פעם
לא אדע באיזו שעה להכין את לבי… אנחנו זקוקים לטקסים".
"מה זה טקס?" שאל הנסיך הקטן.
"גם זה משהו שהוזנח יותר מדי", אמר השועל. "זה הדבר שמבדיל יום אחד מכל שאר הימים, ושעה אחת מכל שאר השעות. לציידים שרודפים אחרי, למשל, יש איזה טקס. ביום חמישי הם רוקדים עם בנות הכפר. ואמנם יום חמישי הוא יום נפלא! אני מטייל לי עד הכרם. אילו רקדו הציידים כל פעם ביום אחר, היו כל הימים דומים זה לזה ולא היו לי חופשות כלל".
התמונה באדיבות בית-פישר, מוזיאון קריית אתא מתוך פיקיוויקי-מאגר התמונות של ישראל