החלום לגור קרוב לאדמה, לקום לעולם בראשיתי בבוקר ולראות את שביל החלב במלוא תפארתו בלילה הוא מציאו מוחלטת עבור למעלה מ100 בעלי חוות בודדים ברחבי הארץ- מתחמים חקלאיים מרוחקים מישובים, לרוב מנוהלים על ידי משפחה גרעינית בודדת.
בתחילת שנות ה-90 שלה המאה הקודמת, התבקש מינהל מקרקעי ישראל להסדיר חוקית מסירת קרקע ליחידים (משפחות) למטרות התיישבות מחוץ ליישובים. המדינה שנדרשה להסדרה ביקשה לנצל את הבקשה ולעודד את חוות הבודדים לעסוק בחקלאות תיירותית ברמת הנגב, ובכך לקדם את הכלכלה בנגב לצד קביעת עובדות בשטח על 'אדמות הלאום'. התוכנית נקראה 'דרך היין' ורפרפה לדרך הבשמים של הסוחרים הנבטים (עליהם מפורט בפוסטים נוספים בקטגורית "הנגב" באתר זה). סופו של מהלך זה היה בהחלטת המשרד לפיתוח הנגב והגליל משנת 2002 (שלאחר מכן אושררה והפכה להחלטת ממשלה) כי:
א. התיישבות יחידים היא אמצעי למימוש מדיניות הממשלה לפיתוח הנגב והגליל ולשמירה על קרקעות המדינה בנגב ובגליל
ב. שרי הממשלה הנוגעים בדבר יביאו למימוש מדיניות זו באמצעות נציגיהם במוסדות התכנון.
לצד היתרונות הברורים של מהלך זה (כאמור חיזוק כלכלת הנגב, קביעת עובדות דמוגרפיות וגיאוגרפיות בשטח, הקמת מערכי תיירות עבור אזרחי המדינה, נתינת קול ומקום לאזרחים המעוניינים בסגנון חיים אלטרנטיבי ועוד), יש גם שאלות שחוות הבודדים מעלות, בעיקר בשני ערוצים מרכזיים:
1. מה טביעת הרגל שלהם מבחינה אקולוגית והשפעתן על הטבע סביבן?
2. מה יחסי הכוחות בינן לבין הקהילות הבדואיות סביבן? האם לא מתקיימת אפלייה לאלו האחרונים בכל הנודע להסדרה חוקית של נוכחותם בשטח?
שאלות שראוי להתייחס אליהן ולתת עליהן את הדעת ועליהן בהרחבה במאמרה של שירלי ששון עזר למגזין כלכליסט. מוזמנים להתחיל לחפור 🙂
*** התמונה באדיבות גיורא לב מתוך פיקיוויק- מאגר התמונות של ישראל