אליהו הוא דמות מרתקת במסורת היהודית.
נביא המסייע לחלשים ולנזקקים. קנאי לוחמני וחסר רחמים. דמות רוחנית בעלת יכולות ניסיות מפותחות. פרפקציוניסט התובע מעצמו שלמות ללא סייג. דמות מורכבת. לא המנהיג האידאלי שהיינו מצפים לפגוש במקורות הכתובים של כל תרבות באשר היא. אך ייחודו במורכבותו. אנושיותו במורכבותו.
הסתירה העומדת בבסיס דמותו של אליהו מגיעה אלינו ממקורות שונים:
בספרות התנכית (מלכים א' ומלכים ב'), מתארים לנו את דמותו המסתורית שמופיעה פתאום מנבאה על האסון (בצורת נוראה) ונעלמת. דמות אכזרית שלא מסתפקת בניצחון יריביו אלא מחסלת אותם. דמות תובענית שדורשת מעצמה ומסובביה לעמוד בדרישות מגבילות וקשיחות.
אך בספרות החוץ, לדוגמה בספר מלאכי, במדרשי חז"ל, בפזמוני אליהו המושרים במוצאי שבת ובשירה בת זמננו דוגמת לילו של אליהו הנביא (של המשורר נתן אלתרמן), מתואר אדם אחר בתכלית. אליהו, האורח לו אנו מצפים כל ליל סדר ועל כסאו מושיבים את סנדק בן הברית – הוא דמות רכה ואוהבת, סבא זקן שאור עוטף את פניו.
על הפער המרתק הזה, שהופך את דמותו של אליהו ללא צפויה וסוחפת, מרחיבים הרבה דליה מרקס בסרטון הבא, הרב אלחנן סאמט בטקסט הבא, ועדו ניצן בטור שכתב במקור ראשון.
אליהו מבטא את מה שאנחנו יודעים בעצם- הגם שאנו יכולים להיות אנשים סבלניים ומכילים, ישנם עקרונות עליהם לא נסכים להתפשר. בשמם נקשיח עמדותינו ונסמן קו בחול. אין זה אומר שאנו "כאלה" שזה המאפיין היחיד שלנו. זה אומר שאנו אנשי אמת, ההולכים אחר האמת שלהם גם כאשר היא תובעת מאיתנו מחיר, גם כאשר היא מביאה אותנו לצאת מאזורי הנוחות שלנו ולפעול בשמה.