עם הספר. כך נקרא העם היהודי בקוראן. כך נתפסו היהודים בעיני אחיהם המוסלמים.
שם מחייב הטומן בחובו הנחת יסוד משמעותית ולה ביטויים קונרקטיים- האוריינות מצוייה בלב ליבה של התרבות היהודית.
כאשר אנו מנסים להבין מאפיינים משותפים ליהודים ברחבי העולם, בעבר ובהווה, צפים ועולים ערכים המתכנסים לכדי עולם ערכי משותף: הכנסת אורחים, צדקה וצדק, ערך המשפחה וגם, ובכן- השכלה אוריינית: ידיעת קרוא וכתוב.
במה אלו נבדלים משאר אומות העולם ניתן לשאול?
בעובדה שגם כאשר שאר אומות העולם לא החזיקו בהם, אנחנו הוספנו לחנך את ילדינו לאורם.
חשיבותם של מוסדות חינוך לילדים בוטאה בכתביו של הרמב"ם "הלכות תלמוד תורה" (פרק ב') באומרו כי: "מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. ווכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות, ואם לא הושיבו מחרימין את העיר שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן".
ילדים יהודים למדו קרוא וכתוב בזמן שמקביליהם הלא יהודיים עבדו בשדות או בבתי המלאכה המשפחתיים, או גרוע מכך: נמכרו לעבודה אצל זרים. ילדים היו כח עבודה הכרחי להשרדותה של המשפחה ולא עלה על דעת הוריהם לשחרר אותם ממחוייבות זו. בתרבות היהודית תפיסת לימוד תורה הייתה כדבר בעל ערך רוחני מהותי לקיומו של העם היהודי ממש. ובאופן זה תרם להישרדותה של המשפחה, על ידי לימוד- לא על ידי עבודה. זאת בעוד שבשאר העולם העתיק יודעי קרוא וכתוב היו בעיקר שייכים למעמד הכהונה. אנשי דת שהתמקדו בטקסטים דתיים והיו לומדים במוסדות יחודיים אליהם היה צריך להגיע אחרי שהתנתקו ממשפחתם וקהילתם והקדישו את חייהם לדבר. מלבדם רק האצולה הגבוהה (מלכים ונסיכים) העניקה חשיבות לחינוך ילדיה, וגם זאת בעיקר בדגש על התנהגויות ונימוסים ופחות בדגש על קריאה וכתיבה.
הגיבורים התרבותיים של הילדים היו תלמידי החכמים- רבי עקיבא, הלל הזקן, חז"ל, חברי הסנהדרין. לא הגלדיאטורים, הקיסרים או המצביאים כפי שהיה נהוג בתרבויות המקבילות. ואין להקל בכך כלל שכן זה מצביע על תפיסה תרבותית- תשתית- יסודית. שרשרת הדורות קירבה את בניה לעולם הספר והלימוד. הזיקה הזו אל הספר, היא שהפכה אותנו לעם הספר.
*** התמונה באדיבות סנה פסקין מתוך פיקיוויקי- מאגר התמונות של ישראל