הדלקת נרות השבת היא תקנת חכמים מהמאות הראשונות לספירה. הטעמים לתקנה זו הם מגוונים אך כולם חוזרים לחיוניותו של האור בחיי הבית בעידן בו לא היה חשמל. האור והאש תפסו מקום חשוב ככאלו המאפשרים המשך התנהלות גם לאחר רדת החשיכה. אין זה מפתיע כי בכל תרבות כמעט ניתן למצוא חגים וטקסים הקשורים להדלקת נרות או אש (על כך בכתבתו של טל שגיא לYNET), ובמסורת היהודית גם כן. על מוטיב האור בתרבות ישראל נכתב באתר של 'מרכז שטיינזלץ- למד את עמי' ופוסט זה הוא סיכום הדברים:
לראשונה מוזכר האור בסיפור בראשית, בשני ימים שונים- היום הראשון והיום הרביעי. ביום הראשון, אלוהים לא ברא את האור אלא הגדיל לעשות והבדיל בינו לבין החושך. ההבדלה הזו משמעותית כי בעולם יש הרי יותר מ'רק אור וחושך'- יש עלטה, דמדומים, אור בערפל, אור ביום מעונן ועוד. יש רצון ליצור מצב מובחן וברור שבו יש רק אור או רק חושך. ביום הרביעי הוא ברא את מאורות השמיים ובכך הבדיל את היום והלילה. כלומר תמיד קיים אור בעולמנו- ביום זו השמש ובלילה אלו הירח והכוכבים.
מרגע זה ואילך, לאור במסורת היהודית יש משמעות סימבולית ומוחשית כאחד. בפן הסימבולי האור נתפס כמאפיין חיובי המגלם רעיונות כמו חסד, שלום, אמת וצדק. בפן הגשמי, האור הוא אמצעי לבטא קדושה של זמן או מקום: המנורה בבית המקדש, נרות השבת ונר ההבדלה, החנוכיה בחנוכה, מדורת ל"ג בעומר ועוד. במקרים רבים האור הוא ביטוי שלם של שני המאפיינים גם יחד. כך למשל בהקשר לנרות השבת- נר השבת הודלק לכאורה רק כדי להאיר לסועדים את סעודת ליל השבת, אבל קיומם של שני נרות מהווה סמל לשתי מצוות: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור…". לא רק זאת אלא שב'שולחן ערוך' (ספר המאגד את כל ההלכות היהודיות ומהווה בסיס לאורח חיים הלכתי מאז ועד היום), נכתב כי "אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש היום – נר שבת עדיף.. אפילו אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר", כלומר הנר הגשמי הפך לסמלה של השבת שבלעדיו אין היא שלמה.
בסימבולי או בגשמי- יש חשיבות להפיץ את האור ברבים הבאה לידי ביטוי למשל החובה לשים את הנרות על אדן החלון, או הציווי להיות 'אור לגויים'.
*** התמונה באדיבות ארז עבאדי מתוך פיקיוויקי-מאגר התמונות של ישראל