"אנו יושבים על הרכס הצופה אל ירושלים העתיקה, עוד מעט אנו עומדים להיכנס אליה. העיר העתיקה של ירושלים, שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה, אנחנו נהיה הראשונים להיכנס אליה. העם היהודי מחכה לניצחוננו. עם ישראל מחכה לשעה היסטורית זו. היו גאים ובהצלחה, לנוע, לנוע אל השער". פקד מוטה גור.
נענו בשני טורים אל העיר העתיקה. שער האריות נפרץ והכוחות מיהרו להר הבית ולכותל. הנפנו את הדגל.
הרגשה מיוחדת במינה אפפה את כולנו: "מאות צנחנים מאובקים באבק אדמה ובאבק שריפה. חמוצים מזיעה ומדם – דמנו ודם חברינו הטובים שלא הספיקו להגיע למעמד זה. היינו נדחקים בתוך זרם הגואה ומפלסים דרך אל האבנים השחוקות, החלקות והחמימות מקרני השמש. נצמדנו אליהם בנשיקות ומלטפים אותם בלהט. אחדים פורקים את מתח הקרב ובוכים. מסתכלים אל האבנים דוממות אבל עם לב. מספרים להם את כל הקורות שלנו ושל עם ישראל. מספרים להם על געגועינו הרבים, על הדם הרבה שנשפך במלחמה ובמשך כל הדורות כדי להגיע אליהם ולגאול אותם.
"זה היה בכי של התרוממות נפש, של השתאות מגודל המעמד. של צער על הנופלים ושל סיום המלחמה. הכול נעשה בחרדת קודש ובדממה, כמו על בהונות…". "רגע הפגישה עם הכותל היה רגע של התרגשות גדולה. רגע של הגשמת חלום. הרחבה כולה לבשה ירוק של חיילים. מסביב כולם בכו. היו שבכו מאושר, היו שבכו על חברים שאיבדו בקרב. ידענו שלמרות הכול שילמו מחיר יקר כדי לעמוד כאן ברגעים הללו". ירושלים העתיקה והכותל המערבי שוב בידנו. חיש פשטה השמועה, הגיעה לכל מקום, עד לחיילים הלוחמים שהגיעו לשפת תעלת סואץ ועוררה מעיינות רגש ושמחה בקרב עם ישראל.
כך ניתן לקרוא בבלוג של חיים אושרי, מאתר מוטקה.