תיאור החורבן והאבל אצל יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים, ו, ט׳-י״א)
״..וטיטוס שב אל הבירה והחליט להסתער ממחרת היום כעלות השחר על ההיכל בראש כל חילו ולכובשו. אולם האלוהים כבר גזר מימים ראשונים לתת את היכלו למאכלת אש, והנה בא יום הדין לקץ העיתים, אשר בו נשרף גם בית המקדש הראשון בידי מלך בבל…
…משם עברו הרומאים אל האולם הנשאר בחצר בית ה׳ החיצונה, ושמה נמלטו מבני העם נשים וילדים ורעב רב כששת אלפים נפש. ואנשי הצבא לא חיכו עד אשר יוציא הקיסר את משפט השרידים ושרי החיילים יתנו להם פקודה, כי אם מיהרו אל האולם בחמת נקם, ושלחו אש. הקופצים מתוך האש ניפצו את עצמותיהם ומתו, והנשארים נשרפו חיים איש לא ניצל מהם. ואחד מאנשי הצבא לא חיכה לפקודת המצביא ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאילו ציווה למלא את הדבר מפי הגבורה, ותפס בידו לפיד בוער מתוך האש, ואחד מחברי האיש הרים אותו למעלה, והוא שלח את האש אל חלון הזהב, אשר בקרבתו היה המבוא מצד צפון אל הלשכות הסובבות את ההיכל.
וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה, בהכירם את גודל האסון, ומיהרו מכל העברים לעצור בעד האש ולא חסו על חייהם ולא חמלו על כוחותיהם, בראות עינם באובדן מקדשם ובית-חייהם, אשר למענו שמרו את נפשותיהם…
… מי האיש אשר לא ירבה להמר על חורבן הבית הזה, הוא הנפלא מכל הבניינים, אשר ראו עינינו ואשר שמעו מהם אזנינו, והנעלה מכולם בגודלו ובהדרו ובתפארתו לכל חלקיו וגם במהלל כבוד קדושתו״?
יוסף בן מתתיהו ״מלחמות היהודים״, ספר ו, פרק ד, חלק ה.
שנאת חינם – קמצא ובר קמצא
״אמר ר׳ יוחנן: מהו שנאמר: ״אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה״ – על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים.
מעשה באדם שהיה אוהבו – קמצא, ושונאו – בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והבא לי קמצא. הלך והביא לו את בר קמצא. בא(בעל הסעדה) ומצאו(לבר קמצא) יושב. אמר לו: הרי שונא אתה לי, ומה לך כאן? עמד וצא! אמר לו: הואיל ובאתי – הניחני, ואתן לך דמי כל מה שאכל ואשתה. אמר לו: לא – אתן לך דמי חצי סעדתך… – לא! – אתן לך דמי כל סעדתך – לא! תפסו בידו, העמידו והוציאו.אמר בר-קמצא: הואיל וישבו חכמים ולא מחו בו – מכלל שנוח להם – אלך ואלשין עליהם לפני המלך.
בא ואמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים… אמר לו(הקיסר): – מי יאמר?… אמר לו: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו. הלך ושלח בידו עגל משולש. בהליכתו הטיל בו בר קמצא מום בניב-שפתים, ויש אומרים – בדקין שבעין, מקום שלנו הרי הוא מום ולהם אינו מום. אמרו חכמים להקריבו, משום שלום מלכות; אמר להם ר׳ זכריה בן אבקולס: יאמרו, בעלי מומים קרבים למזבח. אמרו להרוג את בר קמצא, שלא ילך ויספר למלך. אמר להם ר׳ זכריה: יאמרו: מטיל מום בקדשים – יהרג. אמר ר׳ יוחנן: ענותנותו של ר׳ זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו.
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, נה׳ ע״ב – נו׳ ע״א
מלחמת האחים
עלה עליהם אספסינוס קיסר, בא וצר על ירושלים שלש שנים. היו שם שלושה עשירים: נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכנסת. נקדימון בן גוריון – שנקדה לו חמה בעבורו; בן כלבא שבוע – שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע; ״בן ציצית הכסת״ – שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות. אחד אמר: אני אפרנס (כל בני העיר) בחיטים ושעורים, ואחד אמר: ביין ובמלח ובשמן, ואחד אמר: בעצים (שבחו חכמים את בעל העצים, שהיה ר׳ חסדא אומר: אוצר אחד של חטים טעון ששים אוצרות של עצים כנגדו). פתחו את אוצרותיהם ונמצא בידם כדי פרנסת עשרים שנה ואחת. היו שם בריונים. אמרו להם חכמים: נצא ונעשה שלום עם הרומיים; לא הניחום, ואמרו להם: נצא ונעשה מלחמה עמהם. אמרו להם חכמים: לא יעלה בידינו כלום. עמדו(הבריונים) ושרפו אותם האוצרות של חטים ושעורים.
תלמוד בבלי, מסכת גיטין נו׳ ע״א
היכל שרוף שרפת
נבוזראדן, שוור, דמטא זימנא דמקדשא חריב והיכלא מיקלי )נבוזראדן {צר צבא בבל} ראה שהגיע זמנו של המקדש להחרב וההיכל להישרף). פש ליה חד נרגא )נשאר לו חץ אחד), אתא מחייה בקופא ואיפתח, שנאמר ׳יודע כמביא למעלה בסבך – עץ קרדמות׳, הוה קטיל ואזל עד דמטא להיכלא (היה הורג והולך עד שהיגיע להיכל). אדליק ביה נורא(הדל92יק בו אש), גבה היכלא. דרכו ביה מן שמיא (דרכו בו משמים), שנאמר(איכה א) ׳גת דרך ה׳ לבתולת בת יהודה׳. קא זיחא דעתיה (זחה דעתו). נפקא בת קלא(יצאה בת קול) ואמרה ליה: עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת (עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת).
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, צו ע״ב