יחידת דמיון מודרך: מרד בר כוכבא – ישיבת וולוז׳ין – גלגל״צ.
מטרה:
העמקת התודעה ההיסטורית עם דגש על נקודות מפנה היסטוריות ביחס שבין עם ישראל לבין הישיבה בארץ.
עזרים:
mp3 עם השיר ״אל הציפור״ (בביצוע של אבישי כהן), מילות השיר לחניכים (יתכן שכדאי להוסיף ביאור למילים הקשות).
דגשים:
היחידה כתובה כאן ברמה די גבוהה. ניתן לעשות התאמות לרמות שונות.
המיקום והתפאורה חשובים כאן. צריך מקום שקט ללא הפרעה של קבוצות אחרות (גם בשביל הריכוז וגם כדי שלא יתפדחו). כדאי לסטות קצת מהשביל לטובת העניין.
נוף עוצר נשימה – יתרון. מכיוון שהיחידה מועברת במעגל (כמובן) רצוי שהמיקום יהיה בשיא גבוה בשביל תצפית 360 מעלות. אם אין אפשרות שהנוף יהיה פרוס מכל כיוון, להעמיד אותם בצורת קשת לכיוון הנוף.
מהלך היחידה
א. במעגל בעמידה מראים לחניכים איך ״לתפוס פריים״
להרים את שתי הידיים לגובה העיניים וליצור מסגרת מרובעת (אגודל על אגודל, אצבע על אצבע) שאפשר להשקיף דרכה אל הנוף. כעת אומרים להם להפוך את המעגל – עם הגב כלפי פנים המעגל, והפנים כלפי הנוף. לבקש מכל אחד להתביית על נקודה מסויימת בנוף.
ולשתוק.
ב. דמיון מודרך:
- דמיינו לעצכם שבתוך הפריים שתפסתם ישנו כפר יהודי קטן מלפני כ – 2000 שנה.
- תסתכלו טוב טוב על התמונה.
- תחשבו על הכפר, איך הוא נראה. כפר חקלאי קטן עם משפחות ספורות. מס׳ מבני אבן, גידולי גפנים, עצי זיתים, שטח מרעה, כבשים, מעיין. כעת ציפורים עפות בשמים בכיוון צפון.
- נוכחות יהודית קטנה שאפשר שאולי ישבה בתוך הפריים שבחרתם לאחר חורבן הבית השני בארץ ישראל, שפלת הרי יהודה.
- תחושו כל פרט בתמונה הזאת.
- תחקקו אותה עמוק בתוככם.
- תעצמו עיניים.
- תרפו את הידיים.
השנה: שנת 131 לספירה
ילדה קטנה יוצאת מביתה שבכפר. השמש שולחת קרניים על עשב רטוב. דמיינו אותה יוצאת עם כד על שכם לכיוון המעיין.
איך קוראים לילדה הזאת? איך היא נראית?
עכשיו דמיינו שהיא חוזרת לחצר עם הכד מלא, מוסיפה עצים לתנור ושופתת סיר מים מעליו.
אמה ביקשה ממנה לחמם לה מים בשביל לרחוץ את אחיה הקטן שנולד לפני כחודש.
רק לפני פחות חודש התכנסה בהיחבא כל המשפחה עם מעטים מבני הכפר כדי לערוך את ברית המילה. תנסו לחשוב על הברית. השכנה תמכה באמה הנרגשת. שאול הקטן היה מונח בידיו של אבא. יהודה, אחיה הגדול, נשאר לשמור מבחוץ.
היא עוד זוכרת את דמעה זולגת מעינו של אבא. היא עוד מצליחה לראות בעיניו להבות אש גדולות, זיכרון רחוק.
סבא מברך על היין ומטעים באצבעו גם בפיו של שאול שבוכה ללא הפסק.
סבא עוד ראה בעיניו ושמע באוזניו שירת לווים היה מושיב אותה כשהייתה קטנה על הברכיים ומספר על מנגינה זכה וטהורה, שירה מתוקה שמאז לא שמעה איש.
הוא עוד סיפר לה על יופיו של בניין הורדוס, על הפאר וההוד.
סבא, שעוד זוכר נהרות אדם עולים לרגל, שעוד עולה בו טעם קורבן פסח הנאכל בחבורה; שעוד זוכר ימים אחרונים בירושלים הנצורה, ימי רעב ופילוג, של חולי ומרד. עוד זוכר הוא מראות קשים של ילדים מתים מרעב, פליטים הנאספים מאזור הגליל, מריבות פנימיות עקובות דם. עוד זוכר הוא את הרומאים נכנסים לירושלים, מעלים באש את כל הנקרה על דרכם. לעולם לא ישכח את הקריאה המצמררת: ״יש אש בתוך העזרה״; איך הסתתר עם בנו יחידו – אביה – בתוך מערכת ביוב ואיך לבסוף הצליחו לאחר מספר ימים להימלט מירושלים הבוערת משאיר בית, משפחה, חלום.. עבר. תמונה שנצרבת בזיכרון.
עכשיו סבא מביא לאבא לטעום מהיין, והנה הוא קולט בעיניו, בעיני בנו, את להבות האש היוצאות מקודש הקודשים. תמונה שנצרבת בזיכרון.
המים מעל האש כבר חמים מספיק. מזווית העין היא רואה את יהודה, אחיה הבכור, מנסה לחמוק דרך החצר. היא יודעת לאן הוא הולך. ״אני רוצה לבוא איתך״ היא קוראת.
״ששש.. תהי בשקט״.
״אבל אני רוצה לבוא איתך״ היא חוזרת בטון יותר נמוך.
״את עוד קטנה… אסור היה לי לספר לך״.
הן רק לפני יומיים גילה לה בהתרגשות שהוא שיש ״התארגנות״. ״זה עוד סודי לגמרי. אבל זה הולך להיות משהו גדול״. הוא הצטרף לאיזה קבוצה שמונהגת ע״י שמעון אחד. ״שמעון בן כוזיבא קוראים לו והוא מתכנן מרד של ממש״. בינתיים הם מתאמנים, מגייסים אנשים, מנסים להשיג נשק, לאגור אוכל. הם הולכים לחצוב מערכת שלמה מערות מסתור בכל האזור. ״הרומאים לעולם לא יצליחו לתפוס אותנו״. אלפי מערות ומחילות. דמיינו אולי אפילו כאן מתחת לאף שלנו, מתחת לפריים שבחרתם יש מערה כזאת.
אתמול היא שמעה את השכן לוחש לאבא שרבי עקיבא החליט לתמוך בבן כוזיבא הזה. אבא נשמע מופתע. ״הוא השתגע לגמרי. מרד ברומאים? שום מרד לא הצליח באימפריה הזאת!״
״אבא לא מבין כלום״ יהודה אומר לה. אדריאנוס כבר הקים עיר אלילית על חורבות ירושלים. ״איליה קפיטולינה״. ובמקום בית המקדש הוא בנה מקדש לאל יופיטר. ״כמה כבר אפשר לשתוק?!״
שנה חלפה. בוקר חדש. שמש עולה מראשי ההרים ושולחת קרניים ראשונות על עשב רטוב. הילדה יוצאת מביתה לשאוב מים.
יהודה לא היה בבית כבר חודשיים. אמא מודאגת. ההכנות למרד בעיצומן. אבא מנסה להקים אופוזיציה לבר-כוכבא. כל שפלת יהודה כבר מרושתת במערות תת-קרקעיות.
רק ילדה קטנה יוצאת אל המעיין לשאוב מים. ילדה קטנה שומעת משק כנפיים ממעל. היא נושאת עיניה לשמים ורואה ציפור קטנה שחגה מעליה. ציפור קטנה שהיא לא מצליחה לזהות. היא מנמיכה עוף ושולחת רגליה אל אחד מענפי החרוב.
עכשיו הציפור עצמה מסתכלת לאחור. מה היא רואה? ילדה קטנה עם כד על שכם, מספר מבני אבן של כפר חקלאי קטן, גידולי גפנים, עצי זיתים, שטח מרעה, כבשים, מעיין. כאילו צורבת תמונה בזיכרון. היא פורסת מחדש את כנפיה, מגביה עוף וממשיכה בנדודיה. הלאה. לכיוון צפון.
עכשיו אני רוצה שתמשיכו את התסריט בעצמכם 3 שנים קדימה:
מה יקרה לילדה הזאת?
ולאחיה?
אתם יכולים לנחש מה יעלה בגורל הכפר?
האם המרד יצליח?
אם הם יכניעו את הרומאים?
האם שאול הקטן עוד יזכה לגדול בכפר?
תשכחו מה למדתם בהיסטוריה, תמשיכו את התסריט בעצמכם. (דקה של שתיקה לחשוב).
תפקחו את העיניים. תסתכלו מסביבכם. תסתכלו שוב על הפריים שלכם.
איפה הילדה הקטנה?
לאן היא נעלמה?
איפה הכפר שהיה כאן? מה קרה לו?
לאן כולם נעלמו?
מה קרה להם במשך אלפיים שנה? (דקה של שתיקה לחשוב ולחזור לעיניים עצומות).
אני רוצה שנעבור עכשיו לזמן אחר על יבשת אחרת.
השנה: 1890. ישיבת וולוז׳ין. בלארוס.
תלמיד ישיבה צעיר בשם חיים נחמן יושב אל שולחן כשלמולו מונחת גמרא.
הוא מנסה להבין את המחלוקת של האמוראים במסכת גיטין אבל בראשו יושבים בכלל דברים אחרים. בעולם שמסביבו קורים הרבה דברים גדולים והוא יושב כאן, קבור בין אלפי דפים כתובים ארמית. בינתיים הוא כותב שירים למגירה. הוא מסיט לרגע את מבטו אל עבר החלון ואת עיניו תופסת ציפור קטנה שתולה בו מבטה. מעצמו הוא מתרומם לפתוח את החלון והציפור עודנה עומדת במקומה. הוא לא חש בקור העז שנכנס לבית המדרש ושולח יד זהירה אל עבר החיה הקטנה שלפניו.
״מאיפה באת?״ הוא מפנה שאלה מיותמת ליצור המעופף שמולו. אך הציפור לא עונה לו רק ממשיכה להביט בו, כאילו עיניה מספרות מאליהן את כל המסעות שעברו עליה בהגיעה מארץ חמה ורחוקה.
הוא סוגר את הגמרא ומתחיל לכתוב את השיר הראשון שהוא יעז לפרסם. שיר על ציפור שבאה מארץ רחוקה. ובשיר הוא דורש בשלום הארץ, שואל את הציפור מה קורה שם באותה הארץ? על ההרים, הגבעות והנהרות, על העצים והפרות, על האנשים. על החיים בארץ הזאת. ״אל הציפור״ הוא יקרא לשיר הזה.
אותו חיים נחמן עתיד לעזוב את הישיבה ולימים לעלות אל אותה הארץ ולהפוך בזכות שיר זה ושירים רבים אחרים למשורר הלאומי.
השנה: 2002. ניו-יורק.
מוסיקאי מצליח בעל שם עולמי יושב אל מול חלון באולפן ההקלטות. קוראים לו אבישי והוא ישראלי במקור. היום הוא נגן ג׳אז ידוע. מנגן על קונטרבאס בעיקר, גם על פסנתר. אבל לא שר. ישראלי שהצליח בחו״ל. הוא מופיע הרבה עכשיו וכבר הוציא לא מעט אלבומים. תוך כדי הקלטה, הוא מחליט ללחוץ על pause, לעצור לרגע ולהתאוורר. הוא יושב אל מול חלון פתוח, עוצם עיניים ומעלה זיכרונות של בית.
כשהוא פותח את עיניו, ציפור קטנה על אדן החלון מושכת את תשומת ליבו. היא נראית עייפה ומותשת – כאילו היא סוחבת על גבה מטען של אלפי שנים, מחפשת איפה לפרוק את כל זה. הוא מביט בה ממושכות והיא כאילו מספרת לה על נדודים ארוכים בין יבשות ובין תקופות היסטוריות שונות. היא מספרת לו על הרס וחורבן, על גלות ונדודים ארוכים. היא מספרת על תחיה ותקומה, על התנערות מעפר ושיבה לחיים.
והוא לפתע נזכר בציפור של ביאליק.
״מאז שובי לארץ בשנת 2004, לאחר שנים רבות בניו-יורק… חזרתי להתחבר לטקסטים בשפה העברית והתחלתי לשיר״ כך כותב אבישי כהן על גבי ״שעות רגישות״ – האלבום הראשון שאותו הוא מוציא בארץ וגם שר בו ועוד בעברית.
אז הוא לוקח את השיר של ביאליק ונותן לו עיבוד חדש – לוחצים על play:
אל הציפור (מקוצר)
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל חַלּוֹנִי –
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה נַּפְשִׁי כָלָתָה
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.
זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,
הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,
תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?
הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן,
אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?
וּמַה שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?
וּשְׁלוֹם כָּל הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?
וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה –
הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר?
מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל אֶרֶץ
בָּה יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!
כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים –
וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל יְגוֹנִי,
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
צַהֲלִי נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!