ערך הערבות ההדדית הוא אחד המרכזיים ביהדות. נשען על היסודות החזקים של 'ואהבת לרעך כמוך', 'אל תעמוד על דם רעך' והמצוות לדאוג למי שמצוי במצוקה- האלמנה הגר והיתום.
מדינת ישראל המושתת על ערכים אלו, ייסדה מערך סיוע מורכב ומקצועי בדמות משלחות ישראליות היוצאות לאזורים מוכי אסון (בדרך כלל לאחר פגעי טבע קיצוניים, אך לא רק) לסייע לאוכלוסייה המקומית ולעיתים גם לשלטונות האזור. כיום ישראל גאה להיות אחת השחקניות המרכזיות במתן סיוע הומניטרי גלובלי, ועל כך בהרחבה במסמך שנכתב עבור המכון לאתיקה ויחסים בין-לאומיים במכללה למדינאות על ידי שראל וינברגר בנושא סיוע חוץ וסיוע הומניטרי (מתוך סדרת מחקרים בנושא עקרונות מנחים למדיניות חוץ
מוסרית בהקשר הישראלי).
אך איך זה מרגיש להיות ב'צד השני', מדינה במצוקה הזקוקה לעזרה? חווינו זאת על בשרנו באסון הכרמל שאירע בדצמבר 2010 (על השתלשלות האירועים בכתבה המצורפת של עיתון הארץ). במשך ארבעה ימים שלמים, השתוללה ברכס הכרמל המרכזי, שריפה נוראית שכילתה עשרות אלפי דונמים של מרחבי ירוקים שוקקי חיים והביאה למותם של 44 גברים ונשים ובן נוער אחד.
כבר ביום הראשון לשריפה, הבינו במערך כיבוי האש ובמשרדי הממשלה הרלוונטיים, כי לא היינו ערוכים מספיק. הציוד היה דל ומטוסי הכיבוי הבודדים שגובו על ידי מסוקי חיל האוויר, פשוט לא יכלו לאש המשתוללת. ישראל פנתה לעזרה.
הפנייה לא הייתה מובנית מאליה. היא הנכיחה את המצוקה וחוסר האונים שהיינו מצויים בו, את אוזלת היד וחוסר המוכנות המקצועית של כל הגופים הנוגעים בדבר, ובעיקר מאלצת תמיכה מכאלו שבמישורים אחרים (מדיניים או פוליטיים) לא רואים איתנו עין בעין בלשון המעטה. איך שמים את המחלוקות בצד? התשובה פשוטה יותר ממה שנדמה- פיקוח נפש.
ישראל פנתה לקהילה הבינלאומית (מושג גנרי שמשמעותו משתנה בהתאם לקונטקסט שבו משומש) ונענתה ביד רחבה. 20 מדינות שלחו סיוע שווה ערך למיליוני דולרים. רובן המכריע היה מדינות אירופאיות (הקרבה ומהירות ההדעה של הסיוע הייתה קריטית להצלחה) אך גם קנדה שלחה סיוע, ואפילו הרשות הפלסטינית שלחה כבאיות וצוותי כבאים לסייע. וכל זאת ללא לבקש תמורה. לא על תפעולו של הציוד היקר, לא על ההון האנושי שהיה מעורב בסיוע. כלום. ועל כך בהרחבה בכתבה של העיתונאי חנן גרינברג למערכת YNET
מרבית הסיוע היה אווירי. לישראל נשלחו 19 מסוקי כיבוי, 36 מטוסי כיבוי, מלאי אספקה של חומרים מעכבי בעירה וחומרים לכיבוי שריפות, 6 משאיות כיבוי, צוותי כיבוי מקצועיים, צוותי תמיכה וטיפול בטראומה וצוותי מומחים לאירועים מסוג זה.
המדינות שסייעו לישראל היו: ירדן, מצרים והרשות הפלסטינית. רוסיה, בריטניה וגרמניה. איטליה, יוון, טורקיה ואייזרביגאן. צרפת, קפריסין, ספרד וקנדה. קרואטיה, רומניה, בולגריה, הולנד ושוויץ. מארצות הברית הגיע ה'סופר טאנקר' ששכירותו עלתה כמליון וחצי ש"ח ליום.
סיוען של מדינות הקהילה הבינלאומית היטתה את הכף. מרגע הצטרפותן, ירדה הסכנה המיידית באופן משמעותי- עוד טרם כיבויים המוחלט של כל מוקדי השריפה, הורשו תושבי האזור לשוב לביתיהם.
בטור שכתב למערכת 'וואלה' דני אילון, סגן שר החוץ בתקופה האמורה, הוא הדגיש כי אסון הכרמל היה נקודת מבחן אמיתית לקשרים המדיניים של ישראל. מדינות כמו טורקיה ומצריים שחילוקי הדעות המדיניים והבטחוניים איתם מורכבים מאוד, או הרשות הפלסטינית שיחסיה עם מדינת ישראל כגוף שלטוני סבוכים ואף אלימים- עשו את ההפרדה הנדרשת, והתגייסו לעזור. היה זה, ועדיין, מרחיב את הלב.
*** התמונה באדיבות יואב אלפר מתוך פיקיוויקי- מאגר התמונות של ישראל