רפי כפיר סוקר במאמרו באתר 'אהבת ירושלים' את המהלכים הראשונים של ימי שיבת ציון. בעמוד זה מובאים עיקרי המאמר:
בשנת 539 לפנה"ס כובש כורש המלך הפרסי את האימפריה הבבלית, כולל ארץ ישראל שהייתה בשטח הבבלי.
אחד המהלכים הראשונים שכורש עשה, היה לצאת בהצהרה שמאפשרת לכל העמים הכבושים תחתיו, לשוב לארצם ולבנות מקדש לאלוהיהם. אנחנו מכירים הצהרה כזו מספר עזרא, המכונה 'הצהרת כורש', והיא מתחזקת באמצעות גליל טין שנמצא בשנת 1879 בחפירות בבבל, ועליו נוסח ההצהרה שניתנה לאנשי בבל. הממצא הזה מאשש את הצהרת כורש ליהודים, למרות שנראה שניתנה לכלל העמים ולא רק ליהודים.
בראש העולים לארץ ישראל עמד אדם בשם ששבצר. מיד עם הגיעם לארץ, הם החלו לבנות את המזבח לבית המקדש. אולם לאחר שהחלו לעסוק בבנין המקדש, חלו עיכובים בהשלמת הבניה. העיכובים נוצרו מכמה סיבות: היעדר יכולת כלכלית של העולים להשקיע בבנייה, ההתמקדות שלהם בבניית הבתים והחיים הפרטיים שלהם וגם בגלל מניעים חיצוניים כדוגמת צרי יהודה ובנימין שמנעו מהם את השלמת הבניה. ואולי הסיבה הרוחנית לכך היא שעוד לא מלאו 70 השנים המפורשים בנבואת ירמיה, שנים בהם יהיה חורבן. המקדש הראשון נחרב בשנת 586 לפנה"ס ובנייתו לבסוף תסתיים בשנת 516 לפנה"ס כדברי הנביא.
בשנת 458 עזרא יעלה לארץ ישראל באישור מלך פרס והוא יתקן את מצבו הרוחני של העם, ובשנת 445 לפנה"ס יעלה נחמיה, שר המשקים של מלך פרס, ויבנה את חומותיה של העיר ירושלים, יעביר אליה תושבים מכל רחבי הארץ (כ- 4000 איש יעברו אל תוך העיר בימיו) ויחזק את המבנה המדיני של העם.
מאז תום תקופתו של נחמיה בארץ (הוא נאלץ לשוב לפרס בפקודת המלך) ועד לכיבושה על ידי אלכסנדר מוקדון, כמעט ואין מקורות שיספרו על קורות היהודים בארץ במשך כ 80 שנה. המידע שיש בידינו מגיע בעיקר מכתביו של יוסף בן מתתיהו, היסטוריון מסוף ימי בית שני שבזכותו נשמרו מסורות קדומות.
מקורות תנ"כיים על ימי שיבת ציון ניתן לראות כאן