סולומון נחומוביץ' רבינוביץ' (1859-1916) הוא מגדולי הסופרים והמחזאים היהודים שפעלו באירופה וארה"ב של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הסיבה שהשם לא מוכר לכם בכלל היא כי אתם וודאי מכירים אותו בכינוי שם העט שבחר לעצמו — שלום עליכם. הוא כתב על חיי היומיום של יהודי תחום המושב (אזור נרחב שרק בו הורשו יהודים להתיישב. משתרע משטחיהן העדכניים של המדינות: לטביה בצפון, מולדובה בדרום, בלארוס ואוקראינה במזרח ופולין במערב) בשפה נגישה, רגישה והומוריסטית, אך באופן שאינו נמנע מלהציף את המתחים הכרוכים בחיי היהודים הפשוטים בשייטעטלים מזרח אירופאיים של המאה ה-19.
בחירתו של רבינוביץ' את שם העט שלום עליכם היא מעניינת.
המושג שלום עליכם היה כקריאת 'מה נשמע' יידישאית (מלשון יידיש). מחד גיסא הוא מעורר תחושה נעימה של שייכות עממית ומוכרות בגובה העיניים. מאידך גיסא עצם הקריאה מרמזת על הופעתו של 'זר'. שלום עליכם הוא מונח שאומרים למי שהגיע זה עתה, מישהו שלא היה כאן עד לפני רגע. מישהו שיש בנוכחותו משום הזרות. כלומר מעצם הוויתו, השם משחק תפקיד דואלי של מי ששייך אבל לא לגמרי.
בנוסף, כסופר שכתב בעיקר ביידיש עבור קהל קורא יידיש, הבחירה בשם עט שכולו עברית מוסיפה רובד נוסף לתחושת ה'שייכות-. זרות'. העברית היא השפה המשותפת לכל היהודים באשר הם, שפת התפילה והזכרון הקולקטיבי שלנו. היא הבית ממנו באנו. ומצד שני- מי מדבר עברית בכלל? זו שפה עתיקה ומתה שאינה מדוברת ואינה מתקדמת לאורם של תהליכי המודרנה המואצים. יידיש היא הבית האמיתי שלנו. העכשווי. הרלוונטי. היהודי. הריקוד העדין שבין זרות למוכרות מהדהד לנו גם בפיוט המוכר והידוע של קבלת השבת "שלום עליכם" המשחק קצת על הגבול שבין המוכר לזר, כאשר מצד אחד הוא עוסק במלאכים שחרף איזכורם בתנ"ך, אין הם דמויות שכיחות מאוד בארון הספרים היהודי, ומצד שני הוא מפגיש לנו אותם מדי שבוע בשבועו סביב שולחן השבת. כלומר גם כאן, שוב- הזר הופך למוכר וחוזר חלילה.
התמונה באדיבות ד"ר אבישי טייכר מתוך פיקיוויקי- מאגר התמונות של ישראל