מאמר זה, פרי עטו של פרופסור יהודה לפידות, איש אצל וראש ארגון נתיב, מספר באופן כרונולוגי ומאיר עיניים את השתלשלות המאורעות שהביאה לנפילת העיר העתיקה לידי הליגיון בתש"ח.
במאמרו זה, מצטט פרופ' לפידות את בן גוריון האומר:
"… אני נגד זה, שאם נכבוש את הדרך לירושלים, שנרפה ממנה, עד שיהיה שלום עם העולם הערבי. אני חושב שעשינו משגה, לאחר שכבשנו בפעם הראשונה, שהרפינו מזה. לאחר שכבר למדנו את הלקח הזה וכשמחר או מחרתיים נכבוש את הקטע הזה (וזה לא למעלה מכוחותינו, למרות הכישלון בגוש-עציון) עלינו יהיה להחזיק בזה…
כאשר זה יהיה בידינו, ויציעו לנו שבירושלים לא תהיינה יריות, ויקראו לזה שביתת נשק – נסכים לזה. אבל שום שינויים בירושלים, שום יציאה מהשטחים השולטים על הכביש. כמה פעמים אנחנו צריכים לכבוש כיבוש אחד? כאשר יבוא השלום שלנו ויתבעו מאתנו שנחזיר את יפו – אינני בעד כיבושים…
לכן, אם רוצים שבירושלים לא תהיינה יריות על יסוד הסטטוס קוו – נסכים לזה… אפילו אם לא נפתח את הדרך לכותל המערבי … ואני אומר שלא נורא הדבר, גם אם לא נלך שלושה חודשים לכותל המערבי. ירושלים – לא כולה בידינו, אבל מצבנו הוא טוב…נעמוד על הדרישה שיהיה חופש גישה לכותל המערבי, אבל לא נעשה מזה תנאי…"