קטע מיומנו של רואי ברזילאי בן ה 12 החי בירושלים הנצורה:
"יום חמישי- בכל זאת האצטומכא דורשת את שלה. להתכרבל על רבע כיכר לחם עבש טובל בשמן ומתובל במלח- זה די קשה. הלילה לא עצמנו עין. פגזי תבערה הציתו אש בקריף של
עצים. נזעקנו כולנו לכלותה. אז הרגשתי אותו רגש לו פיללתי- של הלוחם. הפחד מפני הפצצה…שוכחים את הכל- עייפות, לאות, גם מורא גם אומץ. אין חושבים על דבר ולא כלום. פרט
לאחד- יש לאתר את האש בכל מחיר . מים אין. משתמשים בשקים רטובים. לאחר ליל השימורים נמנמתי רוב שעות היום.
יום שישי- אין להניח אפשרות של כישלון. משום שאין מוצא וחייבים לנצח. בנו לכשתרצה תלוי ועומד גורלו של העם כי ירושלים ליבו. ממאבקו שואב הוא עידוד. ואנו עומדים אל הקיר ואין לסגת
. ועל אף שיודעים זאת- לא נשברנו. מנותקים מהעולם החיצוני. מוקפים אויב צמא דם- ורוצים לחיו. חיינו- פירושם חיים למדינה כולה. מותנו- מיתתה ואין כאן מקום לפשרות"
(ברזילאי ר', יומנה של עיר נצורה- ירושלים בתקופת המצור- מאי יוני 1948 :משרד החינוך מנהל חברה ונוער.)