"…הגנת ירושלים לא היתה פשוטה כל כך. מי שמכיר רק ירושלים של ימינו אלה — אינו יכול לתאר לעצמו ירושלים שלפני שנתיים. לא היה גוש יהודי רצוף. ירושלים היהודית היתה רשת של שכונות פזורות בתוך שכונות ערביות: ערבוביה של איים יהודיים ואיים ערביים משולבים זה בזה. לערבים היתה הדרך לירושלים פתוחה מארבעת העברים, מרמאללה, מחברון, מיריחו ומלטרון. לנו היתה רק דרך אחת — לטרון. ויהודי ירושלים היו זקוקים למזון — וירושלים אינה מייצרת מזון לעצמה. מזון לערבים בא בקלות מכפרי הסביבה. הכפרים היהודיים היו מרוחקים — בגליל ובעמק. והובלת מזון ממשקי הגליל והעמק, במרחקים של מאות קילומטרים תחת מטר אש ומוות, יומם וליל — היתה אחת האפופיאות האדירות והמופלאות ביותר בעלילת ה'הגנה' ובמלחמתנו על ירושלים. נהגי ישראל ומלוויהם מפלמ"ח וחי"ש, שהביאו יום יום תנובת משקי הגליל העליון והתחתון, עמק יזרעאל ועמק הירדן ליהודים בירושלים — כתבו אחד הפרקים הנהדרים בספר הגבורה של עם ישראל בזמננו. מיום ליום נעשתה התחבורה לירושלים קשה יותר ומסוכנת. היו לנו הבטחות ברורות מראשי השלטון ומאת הנציב בעצמו שישמרו על בטחון כביש ירושלים-תל אביב, אבל ככל שאר ההבטחות הופרו גם אלה. השיירות העולות לירושלים נתקפו על יד יעזור, בית דגון, שער הגיא ולאורך ההרים — והסכנות גברו מיום ליום. לירושלים היתה צפויה סכנת רעב, כי חדלו ארחות.
היה הכרח לעשות מאמץ נואש לפרוץ דרך לירושלים, אבל הארץ כולה היתה אחוזה להבות, כל יישוב היה בסכנה, כל הדרכים היו משובשות, כל כוחות ה"הגנה" היו מרותקים למקומותיהם… הכנופיות השתוללו בכל מקום, הצבא הבריטי היה "ניטרלי" והמשטרה הבריטית ניסתה לפרק נשק ה"הגנה" באשר מצאה. מחוץ לנשק המקומי היו אז ברשות הארצית של ה"ההגנה" רק 1300 רובים, ואלה חולקו לפלוגות פלמ"ח וחי"ש ששמרו על דרכי התחבורה ו"מרכזי העצבים" של כלכלת היישוב. אולם לירושלים נשקפה סכנה רעב, והיה הכרח לפרוץ דרך לעיר הבירה, ויהי מה.
זה היה בסוף מארס 1948 .בערב נתקיימה בחדרי ישיבת המטה. הוצעה לי תכנית של ארגון כוח גדול של 400 איש עם רובים שיפרצו הדרך לירושלים. עד אז לא גויס אף פעם כוח כזה במקום אחד. ונאספו לשם כך ארבע מאות רובים. בימינו אלה 400 חיילים הם כטיפה בים, אז היה זה שיא. אבל התכנית לא נראתה לי. ידעתי ההיסטוריה של ירושלים, וגם המציאות של ימינו. ידעתי שירושלים היהודית מנותקת מהיישוב היהודי , ואין ירושלים הערבית מנותקת מהיישוב הערבי . הערבים מבינים חשיבותה של ירושלים גם להם וגם לנו, וברור להם שהם יכולים לאבד ירושלים מבלי להפסיד כלום, בשעה שחורבן ירושלים היהודית עלול להיות מכת מוות ליישוב כולו. ידעתי שנגד 400 איש שלנו הם יכולים לשלוח 4000 איש שלהם ויותר, וגורל המשלחת הזאת עלול להיות כגורל הל"ה.
משום כך דרשתי לגייס ולשלוח לפחות 1000 איש. אמרו לי, בצדק, כי אין אנשים ואין רובים חופשיים – כולם מרותקים לחזיתות: בדרום, במחוז תל אביב, במרכז, בחיפה, בגליל. לאחר שביררתי מה מספר האנשים המזוינים בכל חזית, ציוויתי לקחת מחצית מהאנשים והרובים מכל חזית, מחוץ לגליל. כל מפקדי החזיתות הוזעקו מיד למטה ונמסרה להם ההודעה "לשחרר" מיד לפעולה הירושלמית מחצית אנשיהם ונשקם. עלי לציין שכל אנשי המטה והמפקדים קיבלו הוראה זו באהבה ומילאו אותה בנאמנות ובהתלהבות, אם כי בדרך כלל אין אנשי צבא אוהבים התערבות ציבילים. מפקדי החזיתות באופן מיוחד גילו נאמנות למופת, אם כי על כל אחד מהם היתה מוטלת אחריות כבדה לחיי היישובים בחזיתם. רק מהגליל אי אפשר היה לקחת אף איש אחד, אבל משם הבאנו רובים."
(מתוך נאום שנשא בן-גוריון בתחילת אפריל, 1950, מופיע גם בפסר "ירושלים בתש"ח", הוצאת יד בן צבי)