מקומו של הטקסט הכתוב בעולם העתיק

העולם העתיק היה מרחב של פליאה מהיקום.
כוחות הטבע עוררו באנשים יראה וסקרנות.
הרצון ללמוד על איך פועל העולם סביבנו הוביל להתפתחות המדע והפילוסופיה. הרצון להבין איך אנו פועלים בעולם הוביל להתפתחות המוסר והתיאולוגיה.
כעולה ממאמרו של עירד מלכין במגזין מסע אחר, כל ציוויליזציה שכיבדה את עצמה בנתה היכלות ענק, מבנים מפוארים ועצומים שנועדו לשמש לשלושה תחומי חיים עיקריים: ידע, מוות ופולחן. שני האחרונים מהדהדים את מה שהאדם רוצה לדעת יותר מהכל- מה מניע את העולם ומה קורה כשמגיעים ל'סופו" ואילו הראשון דואג לאיסוף ואיגום כלל הידע לגבי השניים האחרים.
מרתק לראות איך שימור הידע, נתפס כחיוני לחייו של האדם ולקיומו של סדר חברתי, באופן שווה ערך לפולחן ולקבורה. 
על פי הערך 'סיפרייה' מאתר הידע הפופולארי וויקיפדיה, היכלי סיפריות העולם העתיק (דוגמת הסיפריות באלכסנדריה ובאשורבניפל שמתעורכות ללפני כ-4000 שנה), הוקמו בדרישת השלטונות והיוו ארכיונים של מידע והיסטוריה. לצידן של סיפריות מהסוג הזה, נמצאו גם סיפריות פרטיות של אנשים רמי מעלה ודרג, דוגמת הסיפרייה באוגרית שהייתה שייכת לדיפלומט מקומי. מטרת הסיפריות היה לשמר ידע היסטורי, פוליטי וכלכלי, לאגם תורות חכמה מתרבויות שונות ולהיות מקור לימודי עבור מלומדים ומחנכים. אמנם היו סיפריות העולם העתיק שהיו פתוחות לציבור (דוגמת הספרייה הציבורית באתונה העתיקה), אבל בפועל בודדים שאינם נמנים על בני המעמד הגבוה ידעו לקרוא. ועל כן הלכה למעשה הסיפריות המשיכו לשרת את האליטות.

התרבות הכתובה הייתה נחלתם של יודעי מעט, מורמים מעם, ועבורם נבנו הסיפריות. לא כך ביהדות.
'עם הספר'- כך קרוי העם היהודי בקוראן. עם שלם שהכתוב בליבת הוויתו. לא האליטות, לא המלוכה. לא המצביאים. עם שלם שרואה ברכישת קרוא וכתוב כערך- ועל כך ברחבה בספרם של פרופ' צבי אקשטיין ופרופסור מריסטלה בוטיצ'יני 'המיעוט היהודי'.

מה הפלא איפא, שבבואנו לתת במה לאחת התגליות הארכאולוגיות החשובות ביותר עבור העם היהודי- המגילות הגנוזות– מיקמנו אותן במרכז שקראנו לו 'היכל הספר'? על סיפורו של ההיכל, הוא סיפורו של העם היהודי, בפוסט נפרד.

*** התמונה באדיבות סנה פסקין מתוך פיקיוויקי- מאגר התמונות של ישראל